בחירות סבב ב' לשנת 2019 באוויר, ואדי הציניות נישאים למרחקים.
מהי בעצם ציניות? את זה אנחנו חייבים להגדיר לעצמנו לפני שנראה מה ההשפעות ומה עושים עם זה.
הנה שתי הגדרות שעולות לי:
א. ציניות היא תודעה שבה אדם פועל כביכול מתוך אידאולוגיה וערכים נעלים, ובפועל הוא פועל מתוך מניעים צרים ואנוכיים.
כך למשל אנחנו שומעים שאביגדור ליברמן אומר שמטרתו היא שוויון בין המגזרים בנשיאה בנטל הגיוס לצה"ל ובעוד נושאים בוערים. כאשר בפועל, כל הפרשנים אוהבים להסביר עד כמה הוא "ציני" משום שלמעשה מניעיו הם אנוכיים לגמרי - להאדיר את כוחו הפוליטי ולשמר את הישרדותו בבית הנבחרים.
מאז שחר היווסדי הציניות היתה לי לרועץ
כל אחד מרגיש פה את הבעיה. ובכל מקרה לא על זה רציתי לדבר אתך. הנה מה שכן -
ב. ציניות כצורת ביטוי והתייחסות. כלומר, התייחסות מלגלגלת, מבטלת, מזלזלת או מטילת ספק כלפי מישהו או משהו. בדרך כלל תוך שימוש במילים במובן הפוך ממה שהן מייצגות.
למשל, זוג נמצא אצלי בסשן והגבר אומר לה: "מה? אני לא אכפתי כלפייך??" והיא (נוחרת בבוז): "בטח, אתה האדם הכי אכפתי ומבין ומכיל שיש. כל היום רק חושב איך לעשות לי טוב, שולח לי לבבות בווטסאפ, פרחים עם שליחים וכשאתה חוזר הביתה ישר אתה מקנח בשטיפת כלים עוד לפני שביקשתי, סתם כי אכפת לך".
עכשיו בוא נניח שהאדם הציני פה זו לא היא, אלא אתה. אתה יודע מה, לא אתה אלא איזשהו "הוא".
ובוא נניח עוד, שהציניות היא כבר מזמן לא רק עקיצה מדי פעם במרווחים של חודשיים, אלא דרך חיים וספורט מהנה שנותן לגבר שלנו סיפוק כשהוא נותן איזה פאנץ' טוב.
ומן הסתם זה לא רק כלפי בת הזוג אלא כלפי מכרים, קולגות, חברים ועוד. נכון שאתה מכיר כמה כאלה?
אולי נחמדים אבל עוקצניים לאללה.
ואני רוצה גם להבהיר - אני לא חושב שציניות מהסוג הזה תמיד רעה. אנשים שיודעים איך להשתמש בזה יכולים לעשות את זה די בחינניות. אבל יש שלב שזה מתחיל לפגוע ביחסים עם אנשים אחרים וזה חוזר כמו בומרנג אל הגבר שלנו.
עכשיו, גילוי נאות.
אני מראש מוטה נגד אנשים ציניים. מאז שחר היווסדי הציניות היתה לי לרועץ.
היא מצריכה פאנצ'ים והברקות לפעמים, והכל תוך שניות ותוך כדי תנועה של שיחה קולחת. אין לי את זה.
בסתר ליבי פעמים רבות קינאתי באלה שיש להם את זה. שיודעים איך פתאום לסובב את השיחה כסכין וירטואלית אל תוך ליבו של הצד השני בהפתעה כזו.
הסיבה הפשוטה שקינאתי בהם היתה שאני הייתי בעצמי קרבן לדברים האלה כל כך הרבה פעמים. כילד וכמבוגר.
באותם זמנים הרגשתי מסכן. וחבוט. וסוף סוף, הגיעה הנקמה המתוקה!
כמטפל אני יודע עד כמה אדם שהתרגל כל כך לדבר ולהתנהל בציניות, פשוט מחבל במערכות היחסים שלו בלי שהוא מודע לזה בכלל. אני יודע עד כמה זה יכול לבודד אנשים. הם אולי יגיעו לצמרת, אבל לבד לבד.
אהבה כנה וציניות קשה לא הולכים ביחד.
לא פלא שהפסיכותרפיה היא הבית החם שלי היום.
אני מכיר את הכוויות והצלקות שנותרו מאנשי אמון שבגדו
עדיין קשה לי עם אנשים ציניים להחריד. עדיין אני יכול להחסיר פעימה כשאני נופל "קרבן" לאיזה חץ מילולי מושחז. אבל הנקמה היא לא כל כך מתוקה כמו שחשבתי. כי אני גם חש חמלה כלפי אותו אדם. אין לו מושג מה הוא מפסיד וזה מצער מאוד.
אז מה הוא מפסיד? למה אהבה וציניות לא ידורו בכפיפה אחת? הנה למה -
1. הציניות הודפת כל מחווה אינטימית
הציניות היא טקטיקה אגרסיבית ותוקפנית בשיחה. בר השיח הופך ליריב. לא משנה כמה תחייך אליו תוך כדי ותטפח לו על השכם. לפעמים ההבדל בין בדיחה "רגילה" לציניות תוקפנית הוא כחוט השערה ולא רק שהדובר לא שם לב למה שהוא עושה, אלא גם המותקף יוצא מבולבל. כי מצד אחד היו חיוכים וכביכול אווירה כיפית, ומאידך הוא יוצא בתחושה עמומה לא טובה.
בפעם הבאה המותקף כבר יתפוס מרחק. גם בלי להיות מודע. הוא חש בגוף שלו את ההתכווצות. הוא כבר מגיע בפעם הבאה עם מגינים שלופים, דרוך לקראת העקיצה שעלולה לבוא. הלב שלו לא פתוח. הוא לא יכול להיות. הוא צריך להגן על עצמו.
האם יש סיכוי באווירה כזו שהמותקף יוכל לומר לאדם הציני משהו חשוף ופגיע מלב אל לב, משהו שמצריך אמון רב בין אנשים? אין סיכוי בעולם. וכך נסתם הגולל על האינטימיות.
2. גם הלב של הציני נאטם
זה בעצם הצד השני של המטבע. לאנשים ציניים יש רתיעה מלתת אמון, להרגיש קרבה, לאהוב, להיות אינטימי. ובדרך כלל יש להם סיבות טובות. הם ממש לא אנשים רעים.
הציני הוא בן אדם. ולכל בן אדם יש חושים אמפתיים באופן טבעי. זה מולד בנו. חקוק במוחנו. כמעט אפשר לומר שאנחנו לא מסוגלים שלא לחוש אמפתיה כלפי יצורים אחרים שסובלים.
אז מה קרה פתאום?
מה שקרה הוא שהם נכוו כבר בעבר. לעתים נכוו קשות. בין אם זה מצד קרובי משפחה כמו אבא או אמא. או מצד דמויות מפתח אחרות, דמויות שהם סמכו עליהם ונתנו בהם אמון רב. לכולנו יש צורך עז בדמויות הללו בחיים שלנו וזו לא חולשה! זו דווקא החוזקה שלנו כבני אדם. אבל זה לפוסט אחר.
קיצר, בשלב מסוים האמון הזה נשבר. וכשאיש אמוני, איש הסוד שלי שובר את האמון? זו רעידת אדמה רגשית.
מיד אנחנו נכנסים למצב של מגננה, להגן על עצמינו ולהיזהר מכל איום אפשרי. ואם אני הציני, אז כל מי שרוצה להתקרב אליי, להיות אינטימי - עשוי ליהדף מייד. כי מי אמר שאפשר לבטוח בו?! אז עדיף לי להיות זה שמתקיף ויורה חיצים לפני שהוא זה שיירה בי.
וזו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. מעגל קסמים. ככל שהציני נכווה, כך הוא פחות יתן אמון, יטיל יותר ספק, יחסום מחוות אינטימיות. וככל שיעשה כך, כך יתרחקו ממנו יותר והסיכוי לרגעי אינטימיות ילכו ויקטנו, מה שיאשר לציני את מה שהיה להוכיח: העולם באמת רע, ומרוחק, ולכן גם בפעם הבאה רצוי לא להעיז להתקרב.
3. הציניות הולכת יד ביד עם פסימיות
זה כבר די מובן מתוך הדברים לעיל. כאדם ציני אני רגיל כל כך להטיל ספק במניעים הכנים של אנשים, כמו רפלקס. אני כבר לא מוכן לתת אמון באף אחד. אין סיכוי לטוב. זוהי הפסימיות בהתגלמותה על רגל אחת.
"תראה איזה יופי, השמש זורחת! בסוף תמיד אפשר לסמוך על השמש שתזרח!
- אה, חצי מהזמן יש חושך, חלק אחר מהזמן יש עננים. ובעוד מליארד שנים גם השמש תכבה לעד".
הלב נחמץ.
פנייה אל ידידי הציני
שמע,
זה לא חייב להיות כך. אני יודע כי אפילו אני, שסולד מציניות עמוקות, אפילו אני מכיר את זה מבפנים.
אני מכיר את המקומות הפסימיים בתוכי. אני מכיר את הכוויות והצלקות שנותרו מאנשי אמון שבגדו או בגדו חלקית. אני מכיר את הקושי לתת אמון מחדש. את התחושה שאין טעם. שעדיף מלכתחילה להתגונן. אני מכיר את זה שכל מחווה של אהבה נראית חסרת כנות, מרגישה קיטש ובנאליות. מרגישה כְּמוּנָעת ממניעים זרים ואנוכיים כנגדי.
גם כיום יש בי חלק חשדן. אבל יש בי חלק מאמין ואוהב.
אני בטוח שתוכל למצוא לפחות אדם אחד בחייך שתוכל לקחת איתו או איתה את הסיכון לנסות שוב.
לנסות לפתוח את הלב. לשתף. לכאוב.
קח את הזמן. בצעדים מדודים. אם זה מרגיש לגמרי לא בטוח - אל תיפתח.
אבל אתה חייב לקחת סיכון מסוים. רק כך יהיה סיכוי. ואתה ראוי.
לילה טוב,
דניאל