כך שֹח לי מטופל באחד מהימים.
החיים לימדו אותו שכל דבר שהוא חושב או עושה לא מספיק טוב. ולכן הוא בעצמו לא מספיק טוב.
שתבין, מדובר בבחור חכם. בנוסף, הוא השיג כמה תארים. גם התנסה במקצוע כזה ואחר.
אבל זה לא עזר.
בכל פעם שהגיע להישג, מיד צצה המטרה הבאה שבלעדיה הוא לעולם לא יבוא על סיפוקו.
"פשוט יש בי משהו פגום מהיסוד".
הוא לא אמר את זה ככה, אבל אני מתאר לעצמי שהמשפט הזה השתולל לו בתוך הראש.
תוך כדי דיבורים איתו חשתי אמפתיה עמוקה כלפיו.
חלק ממני אפילו חש הזדהות עם חלק מהדברים.
ולא סתם.
כי יש לדברים על מה שיסמכו. הרי כולנו באמת יצורים לחלוטין בלתי מושלמים. מהיסוד.
וכל כמה שלא אשיג עוד הישג, עוד נקודת ציון משמעותית, עוד שלב שעברתי, תמיד יישאר עוד.
הנפש לא תדע שובע.
וזה גורם לי לחוש קטן ושפל רוח. יש בזה צד טוב. כשאני לא יודע הכל, אני פנוי לקבל מאחרים וממילא אחרים נמשכים אליי יותר כי אני אנושי. אני לא משהו בלתי נתפס.
וממילא אני פחות בודד. יותר מחובר.
ומאידך?
הבושה והרחמים העצמיים. ההלקאה העצמית. הסוהר הפנימי שעומד עם שוט ומייסר אותי.
פה עובר גבול אדום זוהר.
הרגשות האלה שואבים את כל החמצן כך שאי אפשר לחשוב. בטח שלא ליצור, לחייך, להעניק.
אז מה יכול לעשות אדם שחש כך?
הנה שתי אפשרויות שלא בהכרח מצריכות להגיע לפסיכותרפיסט -
1. לאבחן, לתת לזה שם. אני יכול למשל לומר בקול לעצמי - "הנה הרחמים העצמיים והשוט שמלקה ללא רחם".
2. לספר על כך למישהו שאוהב אותי ורוצה בטובתי ואני חש בטוח לספר לו - אשתי, חבר שלי, אבא, אבא שבשמים.
אני משיג בכך שתי מטרות:
א. כשאני צריך לספר על זה למישהו, סיפור הדברים מאפשר לי לברר לעצמי את התחושה, לעבד אותה טוב יותר. זה כבר יכול להרגיע.
ב. תחושות קשות כאלה מעוררות אמפתיה מעצם טבען. השומע ירצה לתמוך בך וייתן לך מילים טובות ומחזקות (ולכן לשתף את ה' לא יספיק במקרה הזה. תמצא גם יצור בשר ודם שאפשר לספר לו).
אולי זה גם חלק מעניינו של חודש אלול.
מחד, הצורך בחשבון נפש, לזכור שעם כל הישגיי אני רק בן אדם. קטן ופגום.
יש לי מה להשתפר ולאן להתקדם.
מאידך, זהו החודש בו "המלך בשדה". ויש לי הזדמנות להיזכר שגם אני בן של מלך.
גם בי יש מעלות, גם אני ראוי לרחמים ולחמלה. גם אני ראוי ליהנות ממעשה ידיי ומפרי עמלי.
גם אני ראוי להרגיש קרוב ובטוח אל אבא.
מותר ואף רצוי להתפרק בנינוחות בתוך זרועותיו המחבקות, המחזקות.
דניאל