כמה נקודות קצרות על ילדים:
1.
רובנו אוהבים את הילדים שלנו. אפילו אוהבים אותם אהבה עזה. גם אני.
אבל בכולנו יש חלק מסוים שרוצה שקט, מרחב פרטי משלנו. נטול ילדים, צעקות, חיתולים ושיגעונות. גם בי.
לא תמיד נעים להודות בזה. אבל זה נכון ונורמלי.
2.
כשאני נמצא יותר זמן עם הילדים, כמו בחופש הגדול, אני שם לב שהחלק השני, "ההוא" שלא נעים להודות בו, מתגבר.
כן, מצד אחד לצאת לעבוד, להתפרנס ולעסוק בשגרת היומיום זה משהו שיכול להתיש. וכמה טוב להיות בבית ולהיות חלק מהחיים של הילדים.
אבל מאידך, בינינו, החופש הגדול מזכיר כמה נעים לנו בשגרה. לא צריך "להתעסק" איתם. הם אצל הבייביסיטר, אופס, בית ספר, ואני עם עצמי וכך נכון, ראוי וטוב.
הו. כמה לא נעים להודות בזה.
אבל רק אם אני מודה בכך, מסוגל להסתכל לאמת המביכה הזו בעיניים, יש סיכוי שאוכל לעשות משהו, אפילו משהו קטן לשנות את זה.
וזה בנפשנו גבר. אני רואה גם מטופלים שמבוגרים ממני ב20 או 30 שנים. נכנס לנעליהם ומרגיש את הקשיים של הורה מבוגר. יש בזה משהו מדהים, כי מדובר לפעמים באנשים שיכולים להיות ההורים שלי. וזה מאפשר לי הצצה לאיך שההורים שלי חושבים. ואני יכול להבין אותם קצת יותר.
זו מתנה גדולה. כי בדרך כלל אנחנו לא מבינים את ההורים שלנו באמת, עד שאנחנו לא מגיעים לגיל שבו הם היו כשהם גידלו אותנו. ואז אפשר לחוש אמפתיה כלפי מי שהם היו. אבל יותר קשה לחוש כך כלפי מי שהם עכשיו.
בכל אופן, מה שאני מתכוון לומר פה הוא שאני רואה מה יכול ועלול לקרות בעוד 20 או 30 שנה ביחסים עם הילדים שלי אם אני לא משקיע בהם כבר עכשיו.
לא שאי אפשר לתקן דברים גם בין הורים לילדים בוגרים. אבל למה לחכות עד אז?
וכשהילדים עוד קטנים, רמת ההשקעה הנדרשת היא יחסית קטנה בהרבה.
3.
אז מה עושים?
שאלת, אז אני עונה:
אני מנסה בראש ובראשונה להיות נוכח יותר עם הילדים. פשוט כך. פחות בסמרטפון, פחות במחשב, פחות עיסוקים וטלפונים חשובים. פשוט להיות פה. לדבר איתם ולצחוק.
תשומת הלב. הנגישות. יחס ומענה. זו כל התורה כולה על רגל אחת ואידך זיל גמור.
רוצה להוסיף על גבי זה משחקים משותפים? בכיף.
טיולים? מצוין.
יצירות, בילויים, חופשות. הכל סבבה.
בסופו של דבר אני תמיד רוצה לזכור דבר אחד -
הילד רוצה אותי.
לא את הסרט או הגלידה. לא את המשחק או החופשה. רק אותי. לדבר, לצחוק, לשתף. זהו זה.
חופשה נעימה לנו,
דניאל