לצערי אני לא יכול לעשות את זה...
אני לא יכול להעלות "חלק 4" בסדרת הפוסטים של הימים האחרונים.
עם כל הכבוד לסדרת סרטי "עידן הקרח" (ויש לי כבוד), כמה ילדים נדחפו בתור כדי לצפות בעידן הקרח 5?
אמנם, אני מודה ומתוודה, הילדים שלי היו חייבים. אבל היינו היחידים בכל האולם.
נו נו.
מבחינתי, הפוסט הזה הוא המשך של הפוסטים הקודמים.
אבל מבחינתך ראה כאילו הוא עומד בפני עצמו!
עכשיו, אם אתה מרגיש צורך לרענן את זכרונך במה שהיה לפני שתקרא את מה שיהיה, דאגתי לך פה ללינקים רלוונטיים:
עד כאן הקדמות.
נחתוך ישר לעניין שלשמו התכנסנו כאן:
מה אנחנו יכולים לעשות אם נקלענו למשבר בזוגיות, אין התקשרות בטוחה בינינו, אין אמון, אין בינינו לא שלום, לא תמיכה, לא הבנה ובוודאי שלא אהבה?
איך בכלל אפשר להתחיל לדמיין לחזור ממצב כזה לחיבור בטוח, עם אמון הדדי, אינטימיות ואהבה?
אם קראת את הפוסטים הקודמים שלי, אתה כבר יודע שכלים לתקשורת טובה יותר או לפתרון סכסוכים הם ממש לא התשובה.
אתה גם כבר יודע שלפי מודל ה-EFT (מודל הטיפול הזוגי הנחקר ביותר) התשובה טמונה בזרמי העומק הרגשיים שמפעפעים מתחת לכל הבלגן.
מה שאתה עוד לא יודע, הוא איך משנים את המוזיקה הרגשית הזו ממוזיקה שלילית לחיובית.
הנה "הנוסחה" על רגל אחת:
הורדת המגננה באמצעות תובנה (מחול שדים אינסופי)
+
הכנת הקרקע ללקיחת סיכונים וליצירת קשר קרוב יותר באמצעות חוויה רגשית מתקנת (מעגל חיובי עם רגש פגיע ורך).
=
התקשרות בטוחה.
זה מאוד דחוס ותמציתי ואני מבין שזה לא הכי מובן.
אז בוא נפרק את זה. אסביר עכשיו את החלק הראשון. נשאיר את היתר לפוסטים עתידיים.
הורדת המגננה באמצעות תובנה
התובנה החשובה ביותר שאני מנסה להקנות לזוגות שמגיעים אליי, היא שהם תקועים בתוך מעגל קסמים. במחול שדים אכזרי אינסופי, ללא מוצא.
זו תובנה סופר-דופר חשובה.
לרוב אנחנו אוהבים להשליך את האשמה במשבר שנוצר, על הצד השני. נכון?
זה הכי נוח.
אז אני לא אומר עכשיו שכל אחד צריך לקחת אחריות. אני אומר משהו אחר לגמרי:
אף צד לא אשם פה. לכל אחד מבני הזוג יש סיבות טובות למה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. ולכל אחד הגיון פנימי משלו.
האשמה מוטלת כל כולה על מעגל הקסמים שנוצר בין השניים.
על מה אני מדבר?
תחשוב שוב על מה שהסברתי לגבי התקשרות בטוחה. מה קורה כשילד חש שהקשר שלו עם דמות ההתקשרות שלו, אמא או אבא, עשוי פתאום להתנתק? אפילו לזמן קצר?
אנחנו עכשיו בשיא החופש הגדול. ובעוד חודש יחזרו כל הילדים לבתי הספר ולגנים.
אחת התמונות קורעות הלב, היא זו של הורים שמביאים את ילדיהם לגן ביום הראשון. מדובר בגננת חדשה, וכל החברים חדשים. הילד לא ממש מכיר פה מישהו.
יש שתי דרכים מרכזיות שהילד מתמודד עם זה:
א. היצמדות נואשת לאמא, תוך כדי בכי וזעקות שבר.
ב. ייאוש והרמת ידיים מראש, התרחקות מאמא בשקט, ניתוק המבט, כאילו אמא לא קיימת.
אם אתה אבא לילדים, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר.
אני זוכר את זה במיוחד כאבא טרי לפני שנים עם הבן הבכור שלי. זה היה קשה.
בכל אופן, אלו שתי צורות התמודדות עם נתק התקשרותי. צורות התמודדות אוניברסליות שנמצאות בכל מקום שבו יהיו בני אדם.
וצורות ההתמודדות האלה ממשיכות איתנו אל תוך חיינו הבוגרים. כך עולה ממחקרים רבים על תאוריית ההתקשרות בבגרות.
כאדם בוגר, אם אני צופה נתק מדמות ההתקשרות החשובה בחיי (אשתי), זה יוביל אותי לנהוג באחת משתי צורות התמודדות מרכזיות...
או לחרדה וניסיון נואש לרדוף ולהחזיר ולקרב אותה חזרה, תוך הבעת מחאה וכעס.
או להתכנסות פנימה אל תוך עצמי, כיבוי הרגש ובריחה ממנו, תוך ניתוק מאשתי והתעטפות בשתיקה.
קצת פשטני אבל בדרך כלל די קולע.
ובדרך כלל אחד מבני הזוג הוא הרודף הנואש, והשני הוא המתכנס והמתנתק.
וככל שהרודף מנסה חזק יותר להיצמד, כך השני יחוש מחנק וייטה לברוח ולהתנתק יותר, מה שיאשר לרודף את חרדותיו העמוקים ביותר ויגרום לו לרדוף עוד יותר, מה שיגרום למתנתק לרצות להגן על עצמו ולהתנתק עוד יותר.
וכך הולך וסובב הגלגל עוד ועוד ורק מחריף והולך.
בפוסט הבא אנסה להסביר למה אף אחד לא אשם במצב הזה.
עד אז, נסה לחשוב:
איפה אתה מזהה פה את עצמך? האם אתה מהרודפים או מהמתנתקים?
רמז: הגברים נוטים בדרך כלל לצורת התמודדות אחת מהשניים, והנשים נוטות לצורה השנייה...
בוקר טוב,
דניאל