©2019 by Daniel Fund. All Rights Reserved.

Search
  • דניאל פונד

זהירות: עו"ד כריש מגיע אליך הביתה

כל כך הרבה אנשים לכודים במקום הזה...


מה עושה עו"ד כריש כשהוא חוזר הביתה?

ישבתי היום עם חבר שלי לארוחת צהריים.

הבחור במקצועו עורך דין. שותף חשוב במשרד חשוב.

והוא בקריצה שואל אם אני מוכן להיות המטפל שלו לרגע. במילים אחרות, הוא ביקש אוזן קשבת.

השבתי בקריצה - "בוודאי!"

ואז הוא מספר לי על תיק שהיה לו לא מזמן.

אנשים אמידים לקחו הלוואה. הנכסים שלהם שועבדו להבטחת החוב.

הם לא משלמים, משקרים, ומנסים למנוע את מימוש הנכסים שלהם.

חבר שלי מייצג את הנושים.

מגיעים לדיון בבית המשפט וחבר שלי - עו"ד תותח וממולח- קורע להם את הצורה ומגלה את קלונם מול השופט באופן שפשוט מביך.

הניצחון פה חותך ומזהיר.

"באותם רגעים הייתי על גג העולם", מספר לי החבר.

"כיף להצליח, לנצח".

וזה מובן. הבחור עשה את עבודתו נאמנה. כל הכבוד לו ומותר ליהנות מהניצחון מול נוכלים.

אלא מה?

אחרי שתחושת המלאות והניצחון הראשוני יורדת?

הוא מדווח לי שהוא מרגיש רע. כי "לקחתי לאנשים את הנכסים שלהם, לקחתי להם את החיים".

אלו מעשים שבכל יום.

זה הרי לחם חוקו של כל עורך דין שמופיע בבתי משפט.

או שהוא המפסיד וזה בוודאי לא נעים, לכל הפחות.

או שהוא המנצח. ומסתבר שגם אז, אם מדובר באדם שיש רגישות לבני אדם, לא מן הנמנע שהוא ירגיש אמפתיה כלשהי כלפי הצד המנוצח.

זה נורמלי.

הבעיה היא שזה מובנה במהות העבודה. אין דרך להימלט מזה.

וכשעורך דין עובר דברים כאלה כל הזמן, מה זה עושה לו?

אני מתאר לעצמי שזה עלול לעשות משהו לדימוי העצמי.

רובנו רוצים לראות את עצמנו באור חיובי. כאנשים שפועלים באופן צודק ומוסרי ומרבים טוב בעולם.

אבל יש לא מעט עבודות ומקומות שבהם אנשים נדרשים "ללכלך את הידיים".

קח איש צבא, שב"כ או מוסד כמקרה מובהק.

נניח שכל עיסוקו הוא בחיסול מחבלים. והוא רואה את מחוסליו ומרגיש ורואה היטב את ההשפעה הישירה של פעולות החיסול שלו.

האדם הזה נלחם בטרוריסטים ומגן על כולנו!

אין יותר צודק, טוב ומוסרי מכך.

ועדיין, במיוחד אם הוא בא במגע ישיר עם המחבל, בני משפחתו. מפתח אתו יחסי קרבה כלשהם. כמעט בלתי אפשרי שלא תתפתח פה אמפתיה כלפי המחבל.

אמפתיה היא פעילות פסיכולוגית שאנחנו מחווטים להפעיל אותה ולא פשוט בכלל לכבות אותה.

אפילו קרבנות לאלימות קשה לפעמים חשים אמפתיה כלפי התוקפן.

רק פסיכופת לא מרגיש כלום.

אז מה עושה אדם שנמצא במצב בלתי אפשרי שכזה עם האמפתיה שלו?

ייתכן שהוא לא נותן לאמפתיה מקום, לא מעבד את הבלבול הזה באיזושהי דרך. עדיף להדחיק. אולי אפילו להתכחש לאמפתיה.

אולי הוא מפתח אלימות כלפי פנים - כלפי עצמו - כי "אסור להרגיש ככה כלפי מחבל".

ואז הוא עשוי להרגיש שהוא אדם רע, לא ראוי.

הנפש יכולה לצאת מקריירה כזו מצולקת לחלוטין.

נחזור לחבר שלי.

קיצר, הוא לא אשם במצב הזה. ויש כל כך הרבה מקצועות כאלו. בהם אתה נדרש לכבות את הרגש.

לכבות את האמפתיה והחמלה, את הדחף להתקרב ולהתחבר עם בני אדם ולהרגיש אותם.

וכל כך הרבה גברים מאכלסים מקצועות כאלה.

ומה קורה כשהם חוזרים הביתה לאישה ולילדים?

פתאום הם מקבלים מסר הפוך. שאתה חייב לפתוח את הלב ולהיות פגיע, חומל, אוהב.

ולפעמים הקפיצה הזו מבלבלת וקשה. לפעמים זה נראה בלתי אפשרי.

אבל בדור הזה גברים צריכים ללמוד את המיומנות הזו. את הגמישות הרגשית הזו.

אפשר, וזה בנפשו של כל גבר, להכיל את המורכבות הזו.

הֶיֵה קשה בחוץ, רך בבית.

אתה יכול וזה יעשה לך המון טוב.

יום טוב,

דניאל

66 views