?Let Go and Let God- שמעת על
תשמע, היום הייתי ברכב בדרך לפגישה.
שעת ערב, בזמן שכל הכבישים בדרך כלל פתוחים לרווחה ולך נותר רק לשים פודקסט של בן שפירו ולהתענג תוך שהרכב מביא את עצמו ליעד כמעט מבלי משים.
אני מתרווח, נוסע קצת ופתאום מוצא את עצמי בפקק. מה זה פקק? בקושי זז.
פותח ווייז ואני רואה שזמן ההגעה מטפס לו בקצב מבהיל. ופתאום אני קולט שאני הולך לפספס שלושה רבעים מהפגישה. לעזאזל, כבר לא שווה לי לנסוע...
מחשב מסלול מחדש בתוך הראש ומחליט להסתובב חזרה כלעומת שבאתי. ומה שהכי מתסכל הוא שאין איפה להסתובב! עד שאוכל לפרסס אני אהיה תקוע בפקק לפחות עוד עשר דקות.
הכנתי את עצמי, יצאתי בזמן טוב, הספקתי להכין ארוחת ערב לילדים ומקלחת לקטנה. הכל היה תחת שליטה. הכל עשיתי נכון. אז איך זה קרה??
למה העולם לא פורס בפניי את השטיח האדום וקד לי קידה על כל השירות הטוב שעשיתי עבורם ומתגמל אותי בהתאם?
אין, המסקנה המתבקשת היא שהעולם רע, אין צדק בעולם הזה אלא בבא, ואני בבחינת צדיק ורע לו קלאסי. והופה, הנה הגיעו הרחמים העצמיים ואף ההלקאה העצמית שמא יכולתי לצאת מוקדם יותר אילו רק...
בקיצור, הכל תלוי בי. איך אמרו חז"ל - "אין הדבר תלוי אלא בי", נכון?
אז זהו שלא.
קיבלתי תזכורת חשובה לחיים. לא משנה כמה אתכונן ואנסה לשלוט במצב העניינים, בסוף לא אני שולט פה. יש כוח אחר ששולט וקובע. ולפעמים זו תזכורת כואבת, מתסכלת להחריד ואפילו משפילה.
שחרור וקבלה של כאבים קטנים מאמנים אותנו לקבל כאבים גדולים.
עכשיו, ברור לך שאני לא אחד שמקבל כל דבר שקורה כגזרת שמים וגורל?
נועדנו לנסות בכל כוחותינו להצמיח ולבנות וליצור ולהשפיע טוב.
אבל גדלנו, או אולי מבלי להכליל אומר שאני בוודאות גדלתי (ומן הסתם גם אתה) על האתוס האמריקאי.
האתוס שאומר שאם רק תנסה עוד ועוד ותדחף בכל הכוח - בסוף תצליח. שאין משהו שלא אוכל להשיג אם רק ארצה ואעבוד קשה.
אולי אפילו הצדקנו את זה ממקורותינו עם אימרות כמו "אין דבר העומד בפני הרצון", "יגעת ומצאת תאמין" ועוד כהנה וכהנה.
ובכלל, אפשר לומר באופן פשטני מעט, שהתנועה הנפשית הבסיסית במערב היא זו של תנועה מתמדת, עשייה ופריצת גבולות חדשים ולא נודעים. אמריקה "התגלתה" על ידי אנשים עזי נפש שהונעו לכך בדיוק על ידי הדחף הזה. הדחף לפרוץ את גבולות המוכר, לחקור, לפעול, לעשות ולהתקדם. זוהי "הקידמה". ראשית צמיחת קידמתנו.
גלשתי.
לענייננו, התנועה הנפשית ההפוכה - השחרור מלעשות, מלדחוף קדימה, מלנסות שוב ושוב ועוד פעם אחת ליתר בטחון. זו תנועה נפשית זרה ליסוד קיומנו המערבי והמודרני. יש כאלה שמוצאים את שורשיה בתרבויות המזרח הרחוק.
אבל בוא נשים רגע בצד את השורשים ההיסטוריים והפילוסופיים. בוא נדבר שנייה על הפעולה הנפשית הזו, למה ואיך.
אז כמו שהתחלתי לומר, התזכורת שאני לא שולט פה, שלפעמים פשוט אין מה עוד לעשות בנידון. חוסר האונים אל מול מה שמעבר לכל כוח קטנטן שלי. זה משהו שלא סתם מעורר כל כך הרבה תסכול, כעס, בושה וגם מחאה! כן, מחאה של האדם המודרני אל מול איתני הטבע ומסתרי היקום שאינם בשליטתו.
תנועה של שחרור וקבלת המציאות כפי שהיא, זה משהו שלפחות חלק מסוים בתוכי מרגיש סלידה ממנו. זו הודאה בכישלון רוח האדם החופשית. בכישלון היוזמה והמעשה. זו השפלה שאין כמותה.
ודווקא בגלל זה כל כך חשוב שארגיש בנוח עם זה. להפעיל את השריר הזה של השחרור וקבלת הדברים כפי שהם. בלי לנסות להפעיל כוחניות כלפי המציאות, או כלפי פנים בהלקאה עצמית אינסופית על כך שלא עשיתי די ולכן אשר יגורתי בא לי.
לא.
מותר לשחרר. רצוי ואפילו מצווה.
מותר ורצוי שאלמד איך לחיות במורכבות הזו. מצד אחד לעשות, לא להתעצל. לדחוף קדימה. לעבוד קשה כדי להשיג מטרות ויעדים. ובו זמנית ממש, לדעת גם איך ומתי לשחרר את האחיזה. להיות שפל רוח. לקבל את זה שאני ממש לא במרכז היקום. שיש דברים נשגבים ממני.
וזה קשה. אוהו כמה זה קשה. ולפעמים אולי התזכורות הכואבות האלה כמו פקק שהרס לי את כל התכניות לערב זה, או לבוקר זה, הם תזכורות מלטפות ונעימות. ממש בקטנה. הרי יש דברים שנמצאים מחוץ לשליטתנו באופן מבהיל פי כמה וכמה. מוות, פציעה. נכון?
אני לא מנסה להקטין או למזער את הבעסה. רק לשים בפרופורציות.
שחרור וקבלה של כאבים קטנים מאמנים אותנו לקבל כאבים גדולים.
ועד כמה שזה נורא לחשוב על זה, אין אחד מאיתנו שלא הולך לחוות כאבים גדולים.
אז אפשר להתחיל להתאמן עם הכאבים הקטנים שמגיעים בלי שביקשתי. לא חסר.
הערב זה הצליח לי לא רע. שחררתי וקיבלתי את המצב בצורה די יפה, אני חושב.
לא תמיד זה ככה, אבל צריך רק להשתדל.
אם הדברים שלי נגעו בך, אתה מוזמן לתרגל. חפש ומצא (בקלות) איזו סיטואציה טרייה שבה דברים לא הולכים למרות שכבר ניסית לדחוף קדימה ככל יכולתך.
מה יקרה אם תשחרר ותפסיק לרדוף אחרי המטרה שהצבת?
אתה מסוגל?
לילה טוב גבר,
דניאל