בוא ניגש ישר לביזנס.
בפוסט הקודם הסברתי לך, שאם אתה חפץ בשינוי לטובה ביחסים בינך לבין אשתך, או אפילו שינוי מטוב למעולה, אז שיפור בתקשורת ביניכם לא ממש יעזור, בוודאי לא לטווח הארוך.
במקום זה, לפי מודל הטיפול הזוגי הנחקר ביותר כיום, EFT, רצוי שהפוקוס יהיה על הקשר הרגשי ביניכם, וליתר דיוק - על ריפוי דינמיקת ההתקשרות ביניכם והפיכתה להתקשרות בטוחה.
ולמה?
כי אתם כבר יודעים איך לדבר אחד עם השני. הדיבורים "הנגועים" ביניכם הם רק סימפטום לתְקִיעוּת עמוקה יותר.
אגב, גם כלים לפתרון מחלוקות הם לא התשובה, כי מחקרים מראים ש-70% מהמחלוקות בין בני זוג הם ממילא בלתי פתירים, גם כשיש ביניהם קשר מעולה!
מהי התקשרות בטוחה בין בני זוג ומה מערער אותה?
נגעתי בזה בקצרה בפוסט הקודם, ואני רוצה להרחיב את זה קצת.
התקשרות בטוחה היא מצב שבו אתה ואשתך מרגישים שכל אחד משמש עוגן יציב עבור השני. מחסה מפני צרות העולם. מקום חם ותומך, שיקבל אתכם ויאהב אתכם.
זה אומר שאשתי הופכת לאשת אמוני. כלומר האדם שבו אני נותן אמון רב מאוד. סוג של תחליף אבא ואמא.
איך אומר הפסוק בבראשית? "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
את דמות דיוקנה אני נושא בתוכי כשאני "נלחם" בחוץ ומביא טֶרֶף הביתה
עכשיו, אני אומר "סוג של", כי ברור שזה לא אותו דבר. אצל בני זוג מדובר במערכת יחסים בין שני אנשים בוגרים על בסיס ברית נישואין. לעומת קשר היררכי בין הורה לילד שבו הילד הוא חסר ישע ותלוי לחלוטין בהורה, והקשר הוא קשר דם.
א-ב-ל, עדיין.
כשאני עוזב את אבי ואמי, אני עוזב את אותו בית נעים וחם, שבו אני יודע שתמיד אהיה מקובל, רצוי, אהוב. לצד זה אני יודע שיש גבולות ברורים מה מותר ומה אסור. מה נחשב מקובל וטוב ומה נחשב מגעיל ורע.
אני לומד לתת אמון בהורים. ושם אני יכול להיות כפי שאני, בלי להתבצר מאחורי חומות של מגננה, פחד ובושה. שם אני יכול להיות פגיע. שם אני יכול להתפרק בעת צרה, לקבל תמיכה ולהטעין את עצמי מחדש.
אני יודע, זה אולי נשמע מופרז באידיליה שאני מתאר. אבל חשוב שנציב אידיאל. אחרת לאן נשאף?
וברור לי, שבתים רבים הם לא ככה. ואני לא מדבר רק על בתים שבהם ילדים הוזנחו פיזית או רגשית, או חוו אלימות מכל סוג שתהיה. או הכל יחד. גם בבתים נורמליים שבהם לא היתה הזנחה או התעללות כלשהי, ההורים הם לא מלאכים וגם הם לפעמים כועסים, קצרי רוח, עייפים וכדומה.
וזה בסדר. כל עוד אין הזנחה או התעללות, ויש תשומת לב וקשר חם וקרוב מספיק עם אבא ו/או אמא, יש בסיס טוב.
נחזור לעניין.
אז כשאני עוזב את אותו בסיס של התקשרות בטוחה שיש לי בבית ההורים, המוח שלי מחוּוַט לחפש התקשרות בטוחה עם אדם אחר שאיתו אבנה את חיי וכך ניגאל שנינו מהבדידות האיומה.
אשתי יכולה להיות אותו אדם שבו אני לומד לתת אמון מלא ועמוק. מולה אני יכול להיות כפי שאני, בלי להרשים, בלי לשים מסכה כלשהי. חשוף ופגיע, על חולשותיי, פחדיי וקשיי. ממנה אני יכול לשאוב ביטחון, זקיפות קומה, ונחישות לצאת מבסיס האֵם, הבית, אל העולם הגדול והמסוכן הזה. את דמות דיוקנה אני נושא בתוכי כשאני "נלחם" בחוץ ומביא טֶרֶף הביתה.
וגם אני, או אתה, יכולים להיות האדם הזה עבור נשותינו.
כך יכולה להיראות התקשרות בטוחה.
נשמע טוב?
בטח שזה נשמע טוב!
הופה, מה אני שומע? שזה נשמע טוב מדיי?
רגע, רגע. אנא גלגל את העיניים שלך חזרה, שים בצד את הציניות המתגנבת ותן לי להסביר.
תשמע, כמו שההורים שלנו לא מלאכים, גם אנחנו לא. החיים משוגעים ויש לחצים. עבודה, ילדים, סידורים ולעתים בלת"מים קשים. וזה משפיע גם על הקשר הכי אינטימי, עם האישה.
אני לא מצפה שהיחסים שלכם יראו ככה 24/7. לא חושב שיש מישהו שמצליח לחיות במתח חיובי כזה כל הזמן. זה לא אנושי. אז אני אתך לגמרי בזה.
ד"ר ג'ון גוטמן, שחקר זוגות במשך עשרות שנים ומחקריו מהווים חלק חשוב בבסיס התיאורטי של EFT, התייחס לכך:
מה ההבדל הכי בולט בין בני זוג שיש להם זוגיות מוצלחת לאלו שהזוגיות שלהם כושלת?
ניתן היה לחשוב, שזוגיות מוצלחת היא כזו שבה בני זוג כמעט אף פעם לא פוגעים אחד בשני ומכירים אחד את השני כל כך טוב שהם מצליחים להימנע מפגיעות הדדיות.
אבל זה פשוט לא נכון. במחקריו, שמתבססים על צפייה באלפי זוגות ששהו במעבדה שלו בתנאים מאוד דומים לתנאי בית טבעיים (המעבדה היתה דירה שהם שהו בה לתקופה מסוימת, עם מצלמות וגם חיישנים על גופם), גילה ג'ון שהזוגות עם זוגיות מוצלחת יכלו לפגוע גם הם בבני או בנות זוגם, לא מעט.
ההבדל המשמעותי היה שהם מיד תפסו את הפגיעה ותיקנו את המצב. כמעט בכל פעם.
כשאני מדבר על "תיקון", אתה מבין שלא מדובר על אמירת "סליחה" בלבד? החרטה צריכה להיות כנה, עם שינוי התנהגותי ופיצוי אם נצרך. זה מה שמוביל את בני הזוג חזרה למצב של התקשרות בטוחה.
מה שחשוב לי שתבין פה הוא, שהמסקנה היא שאתה לא צריך להיות סופרמן בזוגיות. יכולה להיות לך התקשרות בטוחה עם אשתך גם אם יש לכם "זוגיות מספיק טובה" (על משקל ה"אֵם המספיק טובה", הבנת?)
כי אתה בן אדם ולא מלאך.
וואו. גללתי לאחור ואני קולט שההסבר על התקשרות בטוחה די השתלט לי על הפוסט.
כנראה שיש לי להיטות לנושא.
ולא סתם. אני יודע עד כמה כשבני זוג מצליחים לחוות את זה, זה עושה להם פלאים.
יותר מזה.
יכול להיות מצב שאדם מעולם לא חווה התקשרות בטוחה עם ההורים או כל אדם אחר, אבל כן מצליח, עם עזרה והכוונה, להגיע להתקשרות בטוחה עם בת זוגו.
זה אפשרי מאוד.
עכשיו, מה אני עושה אם באמת לא חוויתי התקשרות בטוחה עם מי מההורים שלי?
ומה אם הקשר ביני לבין אשתי לא נראה ולא נשמע ולא מרגיש כמו התקשרות בטוחה?
איך משנים את זה? מה עושים??
תחזיק חזק יקירי.
השאלות שלך מצוינות ואני רוצה לענות עליהן. אבל בפוסט הבא. ואתה יודע מה?
אני חייב להיות צנוע יותר ביומרות שלי. אין מצב שאוכל להקיף הכל אפילו בפוסט הבא.
בינינו, חשבתי שהסדרה הזו תסתיים אחרי שני חלקים והנה אנחנו כבר בשלישי. זה נושא רחב, עם כל כך הרבה דברים חשובים שאני רוצה להסביר ולתת לך.
בכל אופן, אני אנסה לתת משהו תמציתי ואפילו דחוס בפעם הבאה. אחרת גם אני לפעמים הולך לאיבוד...
ערב טוב ומבורך,
דניאל