Search
  • דניאל פונד

צום י"ז בתמוז: המבחן לדתיותך

אני יושב פה עכשיו בין מנחה למעריב בסוף יום הצום.

זמן קשה מצד אחד. סוף הצום, אני חלש. מצד שני מריחים את הסוף.

זה הזמן שחברי משפחה מסוימים שולחים תמונות של סטייקים עסיסיים בווטסאפ המשפחתי...

דוגרי אני שונא לצום. אף פעם לא בא לי בטוב.

אתמול ב2 בבוקר אכלתי סעודה אחרונה. היום ישנתי כמה שעות. הייתי במזגן כל היום. ועדיין קשה.

אבל יש משהו בצום, שגם אם אני לא לומד את מהות היום, לא מתעמק באגדות החורבן, לא מייצג את הביניש המצוי כרגע, עדיין יש בזה משהו שתופס אותי חזק.

במיוחד תופסים אותי מה שנקראים "הצומות הקלים". אוקסימורון שכזה.

כי פה הדתיות שלי נבחנת. שאר הסימנים המובהקים

לדתיות - כשרות, שבת וגם טהרת המשפחה - כולם יחסית קלים לקיום בימינו. אישית אני לא מרגיש שהם מציבים בפניי אתגר מי יודע מה.

וצומות יום כיפור וגם תשעה באב הם די מאסט.

אבל הצומות הקלים? כמה מאיתנו מכירים דתיים, אפילו דתיים מאוד, שמורים לעצמם היתרים או פשוט שמים פס.

ואני לא מדבר על סיבות רפואיות ונשים בהריון וכדומה.

אולי גם אתה כזה? אל דאגה. אני לא שופט.

כל אחד והעניינים שלו. ואם אתה חילוני אז בכלל הפוסט הזה בטח לא בלקסיקון שלך.

אבל בשבילי זה סוג של נייר לקמוס לדת. כי הנה משהו שממש לא קל לי. ממש משפיע עליי פיזית. כואב.

ולכן זה מכניע אותי. ודווקא משום כך זה מקרב אותי למה שמעבר לי.

אני מרגיש את ההכנעה שלי כלפיו.

ובמיוחד בשעת הדמדומים של מנחה. כשקוראים בהפטרה - דרשו השם בהימצאו. קראוהו בהיותו קרוב... שמרו משפט, עשו צדקה.

כשאני מצוי ברגע של ההקרבה הפיזית בסוף הצום כשמיעוט חלבי ודמי מורגש הכי חזק. ומאידך אני מריח את סוף הצום. זה הרגע שבו הלב פתוח למסרים הכה פשוטים ומובנים מאליהם האלה.

כל כך מובנים מאליהם שהם עשויים להיעלם לאפרוריות השכחה של היומיום אם לא נמשיך להיזכר.

שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא.

חודר ישר ללב.

ומה איתך? איפה אתה בשעה הזו?

איך זה השפיע עליך?

ערב טוב,

דניאל

0 views

©2020 by Daniel Fund. All Rights Reserved.