Search
  • דניאל פונד

פקה פקה 38 שעות: איך זה אמור לשנות אותי?

Updated: May 27

אפשר להאשים את הקורונה ומלאי המזומנים שהידלדל.


אבל האמת היא שזו שאלה שרבים ממטופליי שואלים בשלב מסוים ובדרך כזו או אחרת, בעיקר את עצמם, ואחר כך חושבים על כך בקול יחד איתי:


"כדי להצדיק את התרפיה הזו, שעה כל שבוע, אני צריך לקבל כלים. אחרת איך כל הדיבורים האלו יעזרו?"


והאמת שהם צודקים.


אם נחשב חישוב שנתי גס, יצא שמטופל שמתראה איתי שנה שלמה באופן עקבי, נפגש איתי כ-38 פגישות במהלכה. זה אחרי הפחתה של חגים, חופשות, בלתמי"ם וכדומה.


במה אנחנו ממלאים 38 שעות?

למי יש כוח ל-38 פגישות?

למטופלים רבים לא חסר על מה לדבר (יש כאלה שכן חסר להם וזה כבר סיפור אחר). הם בדרך כלל שמחים שיש מישהו שמקשיב, מכיל, לא שופט, נותן להם תחושה שהם מובנים, מאשרר את הרגש שלהם, משקף להם את מה שמתחולל בקרבם.


אבל די מהר הם מבקשים - במיוחד הגברים - "כלים". או "טיפים".


בין אם זה כלים להפחתת סטרס וחרדה, כלים להתמודדות עם כעס שעולה בהם, כלים להתמודד עם ייאוש ודיכאון, כלים להתמודד עם המריבות עם בת הזוג, כלים להתמודד עם כל דבר.


לגיטימי ומובן.


אחרי הכל, וכפי שחלקם גם אומרים לי מפורשות, "יכולתי ללכת לדבר עם חבר שלי, גם הוא יודע להקשיב".


ויכול להיות שהוא צודק.


אז יש לי כלים. ואני נותן אותם בשמחה.


אבל מבחינתי הכלים הללו הם בדרך כלל רק עזרה ראשונה.


אני לא שולל שיכול להיות אדם שסובל מחרדה מאוד ממוקדת, נגיד מעכבישים, וטיפול CBT בסיסי יסייע לו להיפטר מזה ושלום על ישראל.


אבל אני לא מומחה ב-CBT ובדרך כלל, נדיר שמי שמגיע אליי סובל ממשהו כל כך מקומי וממוקד שאפשר ככה בפעולה תרפויטית-כירורגית קצרצרה לטפל כך.


ניקח לדוגמה את משה כהן.


אני אוהב את את השם הזה כי זה שם גנרי כזה שמילא 10% מספרי הטלפונים הכבדים האלה של פעם. כמעט אפשר לומר שלכנות מישהו בשם "משה כהן" זה כבר כמו לומר "פלוני אלמוני".


מעניין לציין שבאנגלית, הדרך לומר "פלוני אלמוני" היא "John Doe". דהיינו משתמשים בשם אמיתי. נראה לי זה קורה בעיקר בעולם המשפטי כשרוצים לשמור על חיסיון של צד בכתבי הטענות ואז באנגלית משתמשים בשם הנ"ל. אולי יום אחד ישתמשו אצלנו בשם "משה כהן" לצרכים האלה?


אִיכְווֶעייס.


נחזור לענייננו. אז משה כהן מגיע אליי ואנחנו עושים פגישת אינטייק ראשונית.


אגב, אם זה לא ברור, משה כהן הוא דמות שאני הולך ובודה מליבי ברגע זה ממש.


בקיצור, משה מספר לי על כך שהוא מתקשה לשלוט בפרצי כעס כלפי אשתו.


- "לכאורה נשמע לגמרי עניין ממוקד ופשוט, לא?"


בוא נגיד שכן. זורם איתך.


אז הוא מבקש כלים להתמודד עם הכעסים שלו.


סבבה. אני שואל את משה כל מיני שאלות כדי להבין איך הכעסים האלה מגיעים, באלו סיטואציות כן ובאלו לא, באיזה מקומות, מחפשים את הטריגרים ומנסים למפות ולעקוב אחר מסלול הדומינו שהוא עובר לפני שהוא מגיע לאותה השנייה בה הוא מתפרץ.


אני מסביר למשה שזהו כלי אחד - המעקב לאחור. לשים לב כל פעם איך זה התחיל. למפות ולעקוב לאחור, על מנת שפעם הבאה יוכל כבר לדעת יותר זמן מראש מתי זה מגיע ולהתכונן כראוי.


מצוין. משה מתחיל לשים לב ויודע לזהות טוב יותר את הטריגרים לכעס שלו.


אני מסביר לו על חשיבות העניין, שכאשר הכעס כבר מופעל, קשה מאוד להתמודד איתו בזמן אמת. קל הרבה יותר למנוע אותו או להרגיע אותו כשהוא קטן.


נניח שהעסק הולך חלק. אז נדבר על דרכים שונות בהן משה יכול להרגיע את עצמו ברגע שהוא מזהה טריגר.


נשימות, מיינדפולנס, לצאת להליכה, לקחת פסק זמן ולשמוע מוזיקה. לשתות כוס מים. לקרוא כתבה. להוציא אגרסיות על הכרית או דרך כושר מאומץ. ועוד כהנה וכהנה דרכים טובות וחשובות.


עובדים על זה כמה פגישות ובינתיים הוא גם לומד לחזות מראש מצבים ומקומות שיפעילו אצלו כעס והוא יודע לתכנן בהתאם כדי להתמודד ולהפחית את הלחצים האלו.


בדרך כלל מתן הכלים האלו מסייע לאדם שיושב מולי להגיע למקום קצת יותר רגוע.


עכשיו, לכאורה, בכך תם העניין ונגמר הטיפול ואני ומשה מסיימים בפגישת סיום נעימה ומברכים על המוגמר.


לכאורה. כי פעמים רבות, האמת היא הפוכה -


ההגעה למקום קצת רגוע יותר, מאפשרת דווקא את תחילתו של טיפול עמוק ושורשי יותר.


פתאום אנחנו מגלים שעניין הכעס והטריגרים הוא רק קצה הקרחון. כי משה מתחיל לשאול את עצמו -


"מאיפה זה בכלל התחיל?"

או -"למה בכלל יש לי את הטריגרים האלה?"

או - "למה אני לא יכול פשוט להגיב ברוגע כמו אחרים?"


אז מתחילים להתבונן בדפוסי העומק של רגש הכעס שלו כחוויה כוללת. הרגש, המחשבות והאמונות הנלוות, הרגשות הראשוניים יותר שמבצבצים מתחת לכעס ולא מעזים לצוף עדיין, תחושות הגוף שנלוות לכעס, זיכרונות מוקדמים שהגוף נושא איתו סביב רגש הכעס. ועוד ועוד.


ושם, במי התהום העמוקים הללו, 38 שעות כבר לא תמיד מספיקות...


- "ואז? מה עושים שם? אי אפשר לתת גם פה כלים להתמודד?"


גם פה אפשר לדבר אולי על כלים מסוימים.


אבל בגדול -


המטרה בשלב זה היא לעבד את החוויה.


מה פירוש "לעבד"?


נניח לרגע שאתה אדם שמכור ל"עשה זאת בעצמך". ונניח שיש לך כֶבֶשֹֹ. ונניח שאתה אוהב לגזוז את הצמר מהכבש ואשכרה להכין ממנו בגד. אז גזזת פיסת צמר.


האם עכשיו אפשר ללבוש אותה?


מובן שלא. זו חתיכה גולמית והיא זקוקה לשלבי עיבוד שונים לפני שניתן יהיה להכין ממנה חוטים שמהם אפשר לארוג בד. ואז, גם חתיכת הבד הזו היא מוצר גולמי שזקוק לפעולות נוספות על מנת שניתן יהיה ללבוש אותו.


גם הרגשות שלנו זקוקים לעיבוד.


הנה ההגדרה ל"עיבוד רגשי" של ד"ר לז גרינברג, מחוקרי ומפתחי טיפול ממוקד רגש (EFT):


"עיבוד הרגש הנו היכולת להתגבר על תגובות-יֶתֶר אינטנסיביות ולווסת אותן".


מה זה אומר בתכלס?


זה אומר שאנחנו שאנחנו מקבלים מהגֵנים ומהסביבה רגש גולמי כיצור פראי שלא תמיד מווסת ומאוזן. הרגש הזה זקוק ליד מכוונת ומווסתת כדי שנוכל לחיות איתו ולחוות אותו באופן בריא.


דוגמה:


משה נמנע מלחוש רגש של עצבות. הסיבה היא שבמהלך שנות ילדותו הועבר אליו מסר ברור וחודר מהוריו - "במשפחה שלנו כולם שמחים! כולם עם חיוך!". וכשלא היה חיוך? משה היה מקבל נזיפה, עם חיוך, על כך שזה לא תקין להיות עצוב. "לא כך חש ילד יהודי".


אבל מה לעשות, לא כל המשפחות שוות. ויש משפחות שאעפעס, לא מצליחות להחזיק כזו משמעת של שמחה. אז מתפלקת להם גם עצבות מדי פעם. והפלא ופלא, אף אחד לא נוזף בילד העצוב. אדרבה! מבינים אותו, תומכים בו ונותנים לו להרגיש את זה.


אשתו של משה, במקרה הגיעה ממשפחה כזו, עם משמעת רופפת.


כבר בדייטים, כל פעם שהיא התבאסה ממשהו, משה זע באי נוחות.


זה ערער אותו.


אחרי החתונה, הוא כבר לא הצליח להחזיק את עצמו וכך נולדו הכעסים שלו. כי איך היא מעיזה ונותנת לעצמה ככה להיות עצובה בלי שום התנצלות? וזאת בעוד שהוא מחזיק את עצמו ויודע שזה לא ראוי!


והנה לנו הטריגר לכעס של משה.


ומסתבר, שמתחת לכעס, משה חש תסכול עמוק מכך ש"אסור" לו לחוש עצב, ואשתו מהווה לו תזכורת תמידית לכך שיש צורה אחרת לחיות. שאפשר ומותר ואולי אף רצוי להוציא את העצב ולהרגיש אותו. נוצר בו שבר פנימי נוראי כתוצאה מפקק עצום שהוא פיתח כנגד תחושת העצב שמבעבעת בו ורוצה לצאת כבר שנים, ללא הצלחה.


אז אני אסייע למשה לגשת יותר ויותר אל התסכול והעצב שיושבים מתחת לכעס, להכיר בהם, לחשוב עליהם, לחוש אותם, לדבר עליהם, לראות את חלקיהם השונים. לשתף אותם עם אשתו ועם אחרים. בקיצור - המטרה היא שעם הזמן משה יוכל להימנע פחות ופחות מהתסכול והעצב שמקנן בו. זה יאפשר לו להשקיע הרבה פחות אנרגיה בגירוש העצב.


והדבר הכי מדהים בסיפור הזה הוא, שאז כבר לא יהיה למשה עוד צורך בכעס המתפרץ שלו, הבלתי מווּסַת. הוא לא יצטרך לבצע מעקבים לטריגרים, לנשום, לשתות כוס מים, לשמוע מוזיקה מרגיעה. כי הכעס הזה יתייתר ויהפוך למוצג מוזאוני בקרבו, ככלי שאין בו עוד צורך ואבד עליו הכלח!


איפה כל זה פוגש אותך?


לכולנו יש חלקים מעובדים יותר ומעובדים פחות.


קח רגע לנשום ולשים לב - האם יש בך חלק עמום שזקוק לעיבוד?


יום טוב,

דניאל


57 views

©2020 by Daniel Fund. All Rights Reserved.