©2019 by Daniel Fund. All Rights Reserved.

Search
  • דניאל פונד

מה הדבר שהכי מפחיד גבר מלהיפתח רגשית?

חשוב מאוד, כי זה נושא שלא מדובר יותר מדי מחשש לחוסר תקינות פוליטית, ואולי זה גם מה שמפחיד אותך...


גברים רבים מפחדים שאם הם יהיו מחוברים לרגש ומודעים לעצמם, הם יתחילו להראות או להישמע כמו אישה.


ואם אתה גבר שחי בסביבה פוסטמודרנית ומאוד ליברלית, יכול להיות שאין לך בעיה עם זה. גם ככה המגמה בצד הזה של המפה הפוליטית היא לטשטש בין המינים. אבל אם אתה גבר שחי לפי ערכים שמרניים ו/או דתיים, אז בטח שיש לך בעיה עם זה. הגבול בין המגדרים ברור וצריך להיות ברור.


בוא נשים דברים על השולחן. אני דתי ושמרן ושמח בכך. לי ברור שיש הבדל בין המגדרים. זה די אינטואיטיבי. אכן, יטענו נגדי שכך החברה הדתית חברתה אותי, כלומר שמדובר באמונה נרכשת ולא ביולוגית. ובכן, מחקרים פסיכולוגיים מתחום פסיכולוגיית התכונות מצאו הבדלים חשובים בין המינים (אתה יכול לגגל "research personality gender differences" ותמצא כאוות נפשך).


זה נושא נפיץ ושנוי במחלוקת כפי שיכולת לשער. אבל זה חורג מהנושא שלנו.


אז עזוב עכשיו את הקרב בין המחנות הפילוסופיים הללו. שורה תחתונה, הרבה גברים רוצים גם לחשוב על עצמם כגברים ושגם אחרים יראו אותם ככאלה. כלומר, הזהות הגברית חשובה להם, ומבחינתי זה דבר טוב.


מה שלא כל כך טוב, זה שהצורך המובנה הזה חוסם גברים רבים מלהיות יותר רכים, עדינים, מודעים לעצמם, ואמפתיים.


מבהילה אותם המחשבה שהם יתחילו אוטומטית להשתמש ביותר אימוג'י של לבבות, ימצאו את עצמם משתמשים במילים כמו "מהמם", "אהוּב" וכיו"ב.


אז קודם כל, אין מה לחשוש. גבר שלומד להכיר את עולמו הפנימי, לחוות ולבטא רגש באופן חי וחזק, לא הופך לאישה. לא ממה שאני ראיתי...


וגם לא לפי מה שאני חווה אצלי בפנים.


גברים רגישים יודעים לבטא רגשות עם לקסיקון גברי, וצרכים רגשיים שיש להם גוון גברי. כך למשל, לגברים רבים חשוב יותר לקבל כבוד מאשר הערכה. הניואנס הזה הוא חשוב. אבל אפילו אם הם משתמשים במילים דומות לאלו של נשים, או בוכים יותר וכדומה, זה לא אומר שום דבר. שפת הגוף, האינטונציה, וההקשר הכללי של אישיותם ותכונותיהם הגבריים היא זו שנותנת את הטון.


אז מאיפה מגיע החשש הזה?


עולים בדעתי שתי אפשרויות:


1. לא זוכר איפה קראתי לאחרונה שהפרקטיקה הפסיכולוגית נוצרה על ידי גברים עבור נשים.


זו נקודה מעניינת. מי שכתב את זה (באנגלית) רצה לטעון שזו אחת הסיבות שגברים רבים עדיין לא מגיעים לטיפול בפסיכותרפיה.


לענייננו יכול להיות שהשפה הפסיכולוגית שהוטמעה בתרבות הפופולרית במאה השנים האחרונות היא נגישה יותר לנשים ולכן הן הסתייעו בה יותר. ואז גברים מתייגים "חיבור לעולם הפנימי שלי" כפעילות שמתרחשת בקליניקה, שהיא מרחב נשי, ולא כמשהו שיכול לדבר גם אליהם.


נו, לא יודע. צריך עיון. יותר מהותית בעיניי הנקודה הבאה:


2. לגברים רבים אין מודל גברי של אינטימיות רגשית ממנו הם למדו. רק אינטימיות נשית.


הגברים בחיינו - אבא, סבא, דודים, מורים. רבים מהם בעצמם לא יודעים כל כך לבטא מנעד רגשי והם לא הכי מודעים לעולמם הפנימי. אז איך אפשר לצפות שהדור הבא ידע?


השדר שבנים מקבלים הוא שעצירות רגשית היא כמעט שם נרדף לגבריות. ושאם אתה פתוח מדיי, אז יש בך משהו "נשי מדיי", ושזה מביך ולא רצוי.


הנקודה הזו כמובן מתחברת להקשר כללי יותר, בו גברים נדרשים לעצור ולחסום את עצמם רגשית על מנת לשרוד בסביבת צבא או עבודה, כפי שכבר דיברנו פה בפוסט אחר.


עכשיו, אם כל זה נשמע לך הגיוני, אני רוצה לומר לך כמה דברים:

  • אז נכון, לא היו לך מודלים לגבריות רגישה. אבל אפשר ללמוד ואפשר להשתנות והאמן לי, אתה לא תהפוך להיות "נשי" בגלל זה. וזה בנפשנו גבר.

  • נכון, סביבת העבודה והחיים בכלל מכתיבים צורך לשמור על פאסון. פנים ולב חתומים. אבל האם זה סותר את האפשרות כן להיות רגיש ואינטימי ומחובר לעולם הפנימי ואמפתי ככל שזה נוגע למשפחה ולחברים שלך?

  • במילים אחרות - מי אמר שאתה לא יכול להיות גבר שחוסם את רגשותיו בזמן העבודה כי זה מה שנדרש, וכשהוא מגיע הביתה הוא יודע להיפתח, להיות מעודן, נגיש, רגיש ואמפתי?


טוב, מאוחר כבר ואוטוטו נכנסת שבת אז אני רץ. אולי נמשיך לפתח את זה בפוסט הבא.


שבת שלום!


דניאל

5 views