למה גם בשנת 2019 רק מעט גברים נעזרים בייעוץ פסיכולוגי?
התשובה הפשוטה -
כי פסיכותרפיה זה משהו שעדיין מעורר סטראוטיפים וסטיגמות ולכן גם סלידה אצל לא מעט גברים במקרה הרע, ואדישות וחוסר הבנה במקרה הטוב.
אני אסביר.
גברים רבים לא מודעים לזה שיש להם בעיה שמצריכה ייעוץ עד שבנות זוגם לא מצביעות על זה. בנות הזוג שלנו הם סוג של מראה. וגברים רבים יבחינו מהר יותר בכך שיש בעיה לפי הפנים הכועסות של בת הזוג, לפני שיבחינו מה קורה אצלם בפנים.
אלא מה?
שגם אם הגעתי לשלב שבו אני קולט שיש בעיה, כי אשתי חושבת שיש בעיה בהתנהגות שלי, זה עדיין לא אומר שאני חושב לחפש עזרה. ואני לא מדבר רק על עזרה ממטפל, אלא על כל עזרה שהיא.
כגברים, אתה ואני חונכו שאם קשה לי או כואב לי, אין טעם לבטא את הרגשות האלה. עדיף בהרבה להסתיר אותם, כי החצנת כאב מבטאת חולשה. יש בזה משהו לא גברי. גם החברה המודרנית (במיוחד בארצנו הקטנטונת) משדרת לנו שאנחנו צריכים לנהוג באיפוק, לבלוע את הכאב, החרדה, העצב או התסכול ולהתמודד איתם "בגבורה".
אחרת לא נוכל לתפקד טוב תחת לחצי החיים. בין אם זה בבית הספר, בצבא, בישיבה או באוניברסיטה, וכמובן - בעבודה.
ואני לא אומר את זה בציניות. זה דווקא מובן לגמרי. הרי חייל שיישבר תוך כדי מארב וייתן דרור לפחדים שלו, לא רק שהוא מסיח את דעתו מהמטרה ולא מתפקד טוב, הוא עלול גם לסכן את חיי חבריו.
או קח דוגמה מחיי העבודה שלך. נניח שאתה עורך דין שעובד במשרד בינוני-גדול, ואתה עובד בליטיגציה. כלומר - מופיע בבתי משפט.
מה הסיכוי שתקודם לדרגת שותף זוטר בפירמה אם תוך כדי דיון בבית המשפט אתה חושף בפני השופט שאתה חש אמפתיה רבה לטיעונים של הצד השני ולמסכנות שלו, ומיד אחר כך אתה אומר לבוס שאתה בחרדה שלא תצליח להוכיח את טענותיכם ותבקש ממנו תמיכה רגשית?
סביר להניח שהשופט (או השופטת...) יפערו את עיניהם בתדהמה, ישתלחו בך עם קושיות ועקיצות ללא רחם, ייתכן שתפסידו את התיק, והבוס שלך יפטר אותך מייד כשתחזרו למשרד.
ודוגרי, הם צודקים. לכל זמן ועת, גם לביטוי רגשי. ואלה בוודאי לא המקומות או העיתים שבהם כדאי לחשוף.
אלא שדפוס הפעולה הפנימי הזה מושרש כל-כך בגברים רבים, כשהוא צרוב בדם ואש במוחנו וליבנו. בדרך כלל אחרי פעמים לא מועטות שנכווינו כשניסינו להיפתח ולהתבטא ברגש. ואז קשה לנו מאוד להתנער מכך גם כשאנו חוזרים מ"שדה הקרב" (הפיזי או כמשל) הביתה אל המשפחה, האישה והילדים, והחברים.
פתאום, דרך הפעולה שעבדה לך עד עכשיו באופן מוצלח כל כך, כיום מכניסה אותך לצרות צרורות.
אם הבנת את זה, אז כנראה שאתה גם מבין כדאי לקבל עזרה ממישהו. האם זה מניע גברים ישר לפעולה? ממש לא בהכרח. כי אם זוגיות טובה מצריכה חשיפה רגשית ברמה מסוימת, אז טיפול או ייעוץ או איך שלא תקרא לזה, מצריך חשיפה במינון מרוכז עוד יותר. שעה שלימה כל שבוע.
לאור כל מה שאמרתי, ברור עכשיו למה זה כל כך קשה לגברים, לפחות מהסוג שתיארתי. ללכת לטיפול זה בעצם להודות שיש לי בעיה: שאני לא יכול להיות הגיבור שיתמודד לבד, שיתאפק וימשיך הלאה עם פנים חתומות. שיש משהו בדרך שאני פועל שצריך להשתנות ושאני תלוי באחרים כדי שהשינוי הזה יקרה. והשינוי כרוך בלפתוח ולבטא את כל מה שחונכתי לסגור על מנעול ובריח.
ומי יודע מה יקרה אם אני אפתח ואחשוף?
אתגלה בחולשותיי, אני אתבזה, אושפל, אהיה פחות "גבר". אז אולי עדיף פשוט ללכת פעם אחת לפסיכיאטר, לקחת כדורים ושלום על ישראל.
למה לי לעזאזל ללכת לפסיכותרפיסט??
תחזיק אצבעות גבר. תשובה על כך תבוא בפוסט הבא.
דניאל