כל הכעס הזה: איך להשתמש בו דווקא כמפתח לצמיחה
גברים רבים חושבים שעולם הרגש מהם והלאה.
אבל אם אתה קצת יותר מעודן ומודע לעצמך (כי אחרת למה אתה קורא פוסט כזה...),
אז לכל הפחות אתה יודע שאתה מלא ברגש, אלא שלא תמיד קל לבטא אותו החוצה.
איזה רגש כן מתבטא כלפי חוץ בכמויות שמגמדות כל רגש אחר?
הכעס. או רוגז, או עצבנות, או איך שבא לך לקרוא לזה.
עכשיו, אני יודע. הפיסקה לעיל היא הכללה גסה כדרכן של הכללות.
א-ב-ל, בכל זאת. אם נפשפש מספיק ביומיום שעובר עלינו נמצא לא מעט קטעי רוגז, עצבנות ואפילו כעס.
ויכול להיות שכל הכעס הזה מבוטא באופן עקיף - פסיבי אגרסיבי. אבל כעס הוא כעס.
זה לא נעים. לא מצטלם טוב. לחשוב על עצמי שאני אדם כועס? מה פתאום. זה מביך. כך יכול להיווצר מצב שאני כועס וכועס ואני לא מודע עד כמה אני כועס. איך אמר לי פעם מטופל כשישבתי איתו ועם אשתו בטיפול זוגי ורעם קולו הדהד למרחקים - "זה לא נכון, אני לא כועס, אני רק מדבר חזק, יש לי קול חזק. זה הכל".
הרעיון שאולי הוא מלא בכעס תמידי, זעזע אותו. כי בסופו של דבר רובנו באמת רוצים להיות אנשים טובים, ולחיות לפי ערכים נעלים. רק פסיכופתים יהיו כאלה שלא אכפת להם בכלל, ומבחינתם שיגידו עליהם מה שיגידו.
והכעס הוא רגש שכולנו חשים באופן טבעי שיש בו משהו לא נכון, לא טוב, לא בריא, הורס ומשחית.
ואין ספק שיש לתחושה הזו צידוקים מכל עבר, מדברים שאנחנו רואים בחדשות, או מדברים שאנחנו עדים להם במשפחתנו פנימה.
אבל אני רוצה להציע פה אפשרות נוספת -
דווקא הכעס יכול להיות ה-מפתח להגיע לעולם הרגש
כי הכעס הוא רגש. ואני לפחות כועס, אז אני עדיין מרגיש משהו. המערכת הרגשית שמאפיינת כל בן אנוש, פועמת בי.
אז כשמגיע אליי מטופל שכל כולו מלא כעסים, בשלב ראשון אני ממש לא מנסה לשכנע אותו להפסיק לכעוס. יש מטפלים שמנסים בכוח להרגיע את המטופל כדי שיצא מהמקום של הכעס, כי זה יוצר אווירה מאוד לא נינוחה בחדר. למטפל לא נוח, ואולי זה גם מאיים.
אבל אם אני אנסה להוציא את הגבר הזה מהכעס שלו בכוח, אני יודע שיהיה פה פספוס אדיר משתי בחינות:
1. פספוס בקשר ביני לבינו
זה ייצור קרע ביני לבינו. כי אני לא הבנתי את הכעס שלו, לא שידרתי על אותו תדר איתו, לא קלטתי למה הוא כועס, ולמה זה כל כך הגיוני שהוא כועס עכשיו. אז אני מעדיף לעבוד עם הגבר הזה במקום שבו הוא נמצא כרגע. להבין טוב טוב למה הוא כועס.
כי אם אני אוכל לחוש אמפתיה לכעס שלו, והוא ירגיש שקיבל אישרור (או ולידציה בז'רגון שלנו) למצב הרגשי הזה, אז הברית הטיפולית בינינו תתהדק. בנוסף, הוא יירגע באופן טבעי ויתפנה לראות רגשות נוספים, רכים יותר, שפתאום עולים וצפים מחשכת הלא מודע.
2. פספוס ההזדמנות להבין חלק חשוב בפאזל הרגשי שלו
הרגשות שלנו הן מפה לניווט בעולם. הרגש הוא הדרך הכי אפקטיבית שלנו כבני אדם, להעריך סיכונים וסיכויים שניצבים מולנו. הרגש פועל במהירות של אלפיות השנייה, ורק אחר כך נכנסת הקוגניציה שלנו לפעולה ומנתחת את מה שכבר הרגשנו. ואז לפעמים אנחנו מנסים "לתקן" רושם ראשוני שאולי ביטאנו באופן רגשי אוטומטי.
קח לדוגמה בחור ובחורה בדייט. הם נפגשים לראשונה, מחליפים מבטים, והבחור מעווה את פניו קלות, ומיד אחר כך משחרר חיוך... מה קרה פה?
הנה פרשנות אפשרית: באלפיות השנייה הראשונות הוא קלט את הבחורה, רגש הדחייה עלה בו באופן אוטומטי, אבל אחר כך הקוגניציה שלו נכנסה לפעולה והוא לא רצה לפגוע בה ולחתוך מיד, אז הוא מחליט להיות ג'נטלמן. שבעיניי זה יפה, מכבד, ומבטא התנהגות ערכית. כך צריך להיות.
אבל זה לא מוריד כהוא זה מהעובדה שמאלפיות השנייה הראשונות הוא כבר חרץ את דינו של הדייט למוות. כלומר, רגש הדחייה למעשה סייע לו כבר מהרגע הראשון להעריך מה עומד מולו והאם זה נכון בעבורו או שלא.
וככל שנוכל לשים לב לרגשות האלה, להבין אותם, לתת להם מקום בחיינו, כך נוכל יותר להחזיק במושכות. נוכל לכוון אותם במקום להיות נתונים לחסדיהם באופן מתמיד. וזה כולל את רגש הכעס.
לכעס יש תפקיד חשוב בניווט. הוא מסייע לנו לקום ולעמוד על זכויותינו כשאנחנו חשים נרמסים, להביע התנגדות לעוולות, לגונן על עצמינו, ועוד.
אז כן, אני רוצה דווקא להבין את הכעס ומה התפקיד שהוא ממלא בחייו של הגבר שיושב מולי.
יכול להיות שאף אחד אף פעם לא נתן לו את התחושה הזו, שהכעס שלו על כך שאשתו מכינה לו ביצים מקושקשות מוצדק והגיוני לאור נסיבות חייו. כי ביצים מקושקשות הם בעיניו סמל הרוע.
כן, גם לי זה נשמע הזוי ברמות, ולכן -
"איך הם סמל הרוע?", אני שואל. "תעזור לי להבין אותך".
פתאום אני מגלה שאמו הזניחה אותו בילדותו ולעתים גם היתה אלימה כלפיו. הדרך היחידה שבה היא התייחסה אליו יפה היתה כשהיא הכינה לו... ביצה מקושקשת. ומאז שהוא גדל והיה לאיש, יצא מהבית והקים לו בית משלו, הדבר שהכי מזכיר לו את הטראומה זו הביצה המקושקשת.
אז כשאשתו מכינה לו ביצה מקושקשת, במקום להיות הילד הקטן שנאלץ כל פעם לומר "תודה" לאמא המזניחה על הפעם האחת שהיא לא הזניחה, עכשיו הוא לא מוכן כבר להוריד פרופיל. הוא צועק ומגונן על עצמו!
אשתֹו בוודאי לא אשמה, היא בוודאי לא היתה צריכה לדעת, והסיפור הזה לא קשור אליה בנעל. אבל אם הגבר הזה יוכל להסביר לה את כל זה, איך הביצה המקושקשת היא טריגר מטורף מבחינתו, הם כבר עשו דרך חשובה ביניהם.
סוף סוף, יש לו היתר לכעוס. הכעס שלו מובן. ובאופן פרדוקסלי, דווקא כשאיש שלנו מקבל אישור לכעס שלו, הוא יכול לנוח. הוא כבר לא חייב לכעוס. הוא יכול להתפנות לרגשות אחרים, רכים יותר. פתאום צץ הרבה כאב שנדחק לו מתחת לכעס. כאב שהוא מעולם לא העז לבטא מחשש שזה לא יתקבל בהבנה, אלא להפך - בדחייה, זלזול והקלה בערך העניין. כמו שתמיד קרה לו בילדותו.
פתאום מתגלה גבר מלא וגדוש ברגש עד להתפקע, כמו כולנו. הרגשות החבויים האלה הם האוצר שאני מחפש. כי עיבוד הכאב, הבדידות, הפחד וכיו"ב, מודעות אליהם, ההבנה שלהם, לקיחת בעלות עליהם, תשומת לב אליהם - יובילו לשינוי פנימי עמוק. אבל זה כבר טעון הסבר ארוך יותר - לפוסט אחר...
קיצר, מה למדנו היום?
גברים מלאים ברגש והרגש מהווה מפה שמכוונת אותם בכל החלטה בחיים
למרות זאת, גברים רבים יודעים לבטא כלפי חוץ רק כעס ונגזרות שלו
מועיל מאוד כשמישהו מבין וקולט למה ועל מה אני כועס
כשיש מקום לכעס שלי, כשיש לו היתר, פתאום צצים רגשות רכים וחבויים
חשיפת רגש רך - במקום בטוח - מובילה לצמיחה (נרחיב על זה בפעם אחרת)
להתראות...
דניאל