דניאל פונד
זהירות: 3 דברים שכדאי לזכור כשאתה חולה
1. יש פער בין הגוף שחולה לבין החוויה הפסיכולוגית של החולי
בימים האחרונים אני חולה.
לפעמים במיטה, לפעמים מתהלך לי קצת. בעיקר מבקר בשירותים, באינטרוולים של 20 דקות בערך.
קיצר לא נעים. ובהתחלה זה אפילו היה כואב.
בערב הראשון כשהתחלתי להרגיש מה קורה לי בגוף, היתה בפניי הבחירה: לנפנף את הכובד ואת כאב הראש ולהמשיך עסקים כרגיל עם מקלחות וארוחת ערב לילדים. או להקשיב לגוף, ובעצם להושיט לאשתי את שרביט האחריות באופן מלא...
ככה זה מתחיל כשאנחנו חולים. אנחנו עוד לא קולטים את זה באופן מלא, עוד לא רוצים או לא מוכנים לזה. הגוף עושה את שלו, אבל החוויה הפנימית שלנו צריכה עוד קצת זמן להדביק את הפער ולעבור ממצב בו אני מזהה את עצמי כ"בריא", לזיהוי של "חולה".
בינינו, כמה פעמים קרה לך שרגע לפני שחשבת שאתה חולה, עשית הכל כרגיל, ורגע אחרי "פתאום" הכוחות שלך צנחו לאפס? אה?
אז במקרה הזה הקשבתי לגוף. בחרתי להתאים את החוויה והזיהוי הפנימי למצב האובייקטיבי החיצוני. ואשתי נתנה לי מקום, ברכות יחולו על ראשה, לקחה את השרביט ואפשרה לי ללכת לישון.
למחרת קמתי עם כאבי שרירים, חום, שלשולים וכאבי בטן. קיבלתי מהגוף אישור חתום להיות חולה!
יש בזה משהו מעצים, כשמותר לך פתאום לשחרר, לא להיות בכוננות מתמדת על החיים והשגרה. לא רק שמותר, אתה ממש חייב לשחרר. הרי כל מדריכי קופות החולים שגיגלתי אומרים בפירוש שצריך לנוח, לא?
בשלב הזה כבר אין מצב שיהיה פער בין החוויה הפנימית לבין המצב הגופני. ואם עדיין יש פער - אז יש פה בעיה. זה מזכיר לי מטופל שיכול היה לטייל למרחקים ולא להרגיש את הגוף שלו גם כשהוא פצוע וזב דם, והברכיים שלו נדפקו לגמרי. למה? כי הטראומות שהוא חווה ניתקו אותו מהגוף.
דרך מאוד אפקטיבית להתמודד עם טראומה בזמן שהיא מתרחשת היא הניתוק, הדיסוסיאציה.
נחזור אליי...
אז נכון, יש כאבים וכל זה, אבל בזמני הרגיעה הרגשתי כיף. בלי שום דבר על הראש.
אבל ככל שעובר הזמן, הגוף לאט לאט חוזר לאיתנו. ואז, כשהגוף האובייקטיבי שלנו הולך ונרגע, העולם הפסיכולוגי שלנו נכנס שוב לפעולה מלאה.
פתאום אני כבר לא מרגיש כל כך חולה. אז רגע - אולי זה כבר לא בסדר שאשתי מפרפרת עם הילדים? תחושות אשמה מבצבצות בתוכי, ורמזים מכיוונה מאששים את התחושות.
אז פתאום אני מוצא את עצמי יותר במטבח, מסדר ומנקה פה ושם, השכבות ומקלחות. כי מה, אני באמת מרגיש טוב יותר. ותכלס, כבר אין לי כוח להיות חולה. זה משעמם לשכב במיטה בטן גב. ופתאום כשמטופל "חייב להיפגש איתי היום" אני מסכים כי מבחינה קוגנטיבית חזרתי לעצמי ואני מוכן לקרב! בקטנה, אני רק אומר לו מראש שידע שאני עשוי לטוס לשירותים באמצע השיחה ואם זה בסדר מצידו אז וואלה, גם לי אין בעיה עם זה.
אבל רגע, באמת אין לי בעיה? בעצם, השלב הזה של החולי מאוד דומה לשלב הראשון. נפתח שוב פער בין התחושות הפיזיות שלנו, שהן עדיין שבריריות, והגוף עוד צריך זמן להחלמה מלאה, לבין החוויה הסובייקטיבית. הזיהוי העצמי כבר מתחיל לעבור חזרה למצב "בריא". ואני צריך להזכיר לעצמי קצת בכוח שלא, זה עוד לא הזמן. סבלנות.
ועוד שתי נקודות קצרות חשובות:
2. פרדוקס הרחמים העצמיים
אחחח.. להתבוסס ברחמים עצמיים זה כמו חזרזיר שמתבוסס לו באיזה בוץ חם, רטוב ונעים. מחד תחושה נעימה מאוד, ומאידך זה לא מקדם אותנו לשום מקום.
נכון, כשאני שוכב במיטה ומתייסר בכאבים, אני מסכן. לא מתיימר להיות, לא מנסה לשכנע את עצמי. באמת מסכן. ואז זה גם לא כל כך משנה מה אני אומר לעצמי. בשלב ההוא אני פשוט צריך לדאוג לגוף.
אבל כשמגיעה רגיעה, ותמיד מגיעה רגיעה כלשהי, או אז בידי הבחירה: להמשיך לחוש את מסכנותי בכל רמ"ח ושס"ה רק בגלל שתעודת הזהות הפסיכולוגית שלי עכשיו היא "חולה"?
או אולי דווקא ליהנות מהרגיעה, ולעשות איתה משהו מהתחום ה-"בריא", כמו לדבר עם מישהו, לאכול משהו וכדומה. נכון, אני מסכן בכך את המעמד ה-"חולה" שלי בעיני זוגתי וסביבתי, אבל בכך אני גם מקדם את ההבראה שלי.
3. לא לפספס הזדמנות להודות על כל הטוב, ולא לקחת את החיים כמובנים מאליהם
יש משהו בלהיות חולה שמעלה את חרדת המוות שנמצאת במעמקי התודעה, קצת אל סף התודעה. אני נזכר כמה שברירי אני. כמה אני בר חלוף. כמה שום דבר לא מובן מאליו. פתאום כל מה שאני יכול לאכול זה בננות, אורז לבן וטוסטים, כי אחרת אני מכפיל את הזמן בשירותים.
זה מרגיש גריאטרי. זה כבר לא חולה אלא חולני. וזה מפחיד. אבל אפשר לקחת את זה כתזכורת מבורכת להודות על כל הטוב שיש לנו בחיים. על הדברים הקטנים האלה שממש לא מובנים מאליהם, כמו לקום בבוקר בלי כאב ראש, עם אנרגיות ליום חדש, עם יכולת לאכול כל מה שבא, ובלי אובססיות שמא זה ישפיע על המעיים.
זהו, כתבתי מספיק. נתראה שוב מחר...
דניאל