©2019 by Daniel Fund. All Rights Reserved.

Search
  • דניאל פונד

הזדעזעת מהגננת המתעללת עד עמקי נשמתך? זה סימן מצוין

Updated: Jul 20, 2019


?תיאור חדשותי מזעזע. איך זה משפיע עליך

זה היה לפני כמה וכמה שנים טובות.


הייתי סטודנט שנה א' למשפטים במסלול ערב.


בסוף הלימודים באותו ערב, תפסתי טרמפ עם כמה חבר'ה חזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת.


הנהג היה בחור טוב, אדיב. אבל אורחות חיינו היו קצת שונים.


הוא בחור יותר מגניב ממני, דתי לייט כזה, שם מוזיקת האוס חזקה ברכב, כשמשקפי השמש הקוליות שלו מורמות על מצחו (בשעת לילה, כבר אמרתי?), וסלסולי עשן הסיגריה שלו מתבדרים לכל עבר.


הוא פתח חלון, התחשב בחברים הבלתי מעשנים. אבל מה לעשות, לעשן הסיגריה לא אכפת אם היו לך כוונות טובות. העשן עושה מה בראש.


אני יושב שם מצומק עם עוד כמה חבר'ה מאחור. אני יותר שקט, יותר דוס, יותר תמים ונעדר מַנְיֵירות מגניבות.


גלי ההדף של צלילי ההאוס הכו בי בעור התוף ובדרך התערבבו להם בעשן המצחין שהגיע אל אפי על אפו וחמתו של החלון הפתוח. לא בדיוק הסביבה הטבעית שלי. נו נו.


והנה, השעון הורה על השעה 9:59.


באבחה פבלוביאנית מצא ידידי הנהג את היד שלו נשלחת כאילו מעצמה ומעבירה לרדיו כדי לשמוע חדשות.


לא זוכר מה בדיוק היה התוכן החדשותי. אני רק זוכר שדובר על מקרה קשה מאוד. אונס או רצח או שניהם. והתיאור של השדרן לא חסך בפרטים גרפיים.


הזדעזעתי.


אבל מה שנחרת אצלי חזק יותר היה שנדמה היה שאני היחיד שמזדעזע כל כך. החברים האחרים, כולם גברים, דיברו על זה באופן טכני יותר ובשלב מסוים התיאור אפילו עבר לרקע של השיחה ביניהם. זה כאילו קצת עבר לידם.


חזרנו לצלילי ההאוס בתנועה חלקה והשיחה עברה מהר למחוזות אחרים.


אבל אותי זה לא עזב כל כך מהר.


ואז, כדרכי בקודש באותם ימים, התחלתי להסתבך בתוך עצמי - "אולי הם כן הרגישו את זה והם רק לא מראים את זה כלפי חוץ? אולי זה רק אני? ואם זה רק אני מה זה אומר עליי? למה אני כל כך רגיש? אולי משהו בי דפוק?"


עם הזמן הבנתי שלא רק שאני לא דפוק, אלא להפך.


הרגישות, האמפתיה, פתיחות הלב כלפי סבלם של בני אדם - כולם תכונות אנושיות נורמליות ואף חיוניות לצורך ניהול חיי נפש וחיי חברה וזוגיות תקינים.


נשמע כל כך פשוט. כמעט מובן מאליו. אבל זה לא.


פעמים רבות מטופליי הגברים מתלוננים על כך שהם חשים רגישים מדיי, "סופר-רגישים". בין אם זה כלפי אירועים שמתרחשים מסביבם, או בתוך מערכות יחסים כשהם חשים שהם צריכים להיות "יותר עצמאיים ופחות תלותיים באחרים כדי להרגיש טוב". נלווית לכך בושה וגם התחושה הזו שמשהו בהם דפוק.


הבעיה היא שהתשתית הפסיכולוגית הפופולרית של החברה המודרנית היא שבני אדם צריכים להתקדם כמה שיותר לכיוון של אינדיבידואליזם. שהדרך להיות בעולם הזה, במיוחד אם אתה גבר, היא גיבור שלא צריך אף אחד. את מעיינות השלווה והחוסן אתה צריך להיות מסוגל לדלות מתוך עצמך בלבד.


לא סתם תרבות גיבורי העל כל כך פופולרית. היא מנכיחה את זה באופן הכי בולט.


וזה נכון גם בחברה הדתית השמרנית. המסר הבלתי מדובר הוא שצריך ללמוד להתמודד לבד בחיים.

אבל זה לא עובד. מה לעשות, המוח שלנו לא בנוי לזה.


ויוכיחו כל המחקרים על הבדידות בשנים האחרונות, שמראים שזהו גורם התמותה מספר 1 בעולם המערבי כיום.


העניין הזה כל כך חשוב, ובטח שמת לב גם מפוסטים אחרים שאני משחיל את זה בכל הזדמנות בערך. ובוער לי להמשיך לדבר על זה. אבל הפוסט התארך לי ושבת כבר מנצנצת באופק. אולי נשלים את הנושא במוצ"ש.


שבת שלום גבר,

דניאל


עדכון (מוצ"ש 20.7.19): השלמתי את הנושא בפוסט הזה.

17 views