קראתי את הפוסט הקודם שלי שוב ואני רואה שלא רק שלא סיימתי את הטיעון המרכזי, למעשה גם לא הסברתי אותו יותר מדיי...
התחלתי לדבר על גברים שמרגישים שמשהו בהם לא נורמלי אם הם רגישים כל כך לסבלם של אחרים, ומצאתי את עצמי מסיים בנושא הבדידות.
אז עכשיו ההזדמנות להסביר:
גברים רבים חשים באופן טבעי רגישות לידיעות על סבל שמתרחש סביבם. בין אם זה חדשות משפחתיות, קהילתיות, או ברמה הארצית. כמו מקרה הגננת המתעללת שלא מזמן סוקר בהרחבה.
הבעיה היא שהם למדו שגבר רגיש = חולשה. אז הם מפרשים את זה כ-"סופר רגישות" או "רגישות יתר". ובכלל - "למה אני לוקח את זה כל כך ללב?"
ובכן, יקירי. זה טוב שאתה לוקח ללב. זה טוב שאתה רגיש.
זה נורמלי. אתה לא דפוק ולא חלש. אתה פשוט בן אדם. והרגישות שלך היא סימן בריא לכך שרגשות החמלה עובדים בתוכך באופן מצוין.
אולי אתה שואל עכשיו - "אם כך, אז מה עושים עם זה שכל סרטון כזה על גננת מתעללת או מחבל שתוקע סכין וכדומה - משפיע עלי? למה אני לא יכול לצפות בדברים כאלה ולהישאר שליו?"
ואני אומר לך - "הייתי מודאג לו היית נשאר שליו. ובכלל - מי אמר שאתה צריך לצרוך את כל הסרטונים האלה? מי אמר שזה טוב? מה היה קורה אם היית מסתפק בידיעה החדשותית, או אפילו רק בכותרת וזהו?
מילא אם אתה חוקר המשטרה שצריך לצפות בזה, אבל איזו תועלת בדיוק יוצאת לך מזה?"
תפקידה של התקשורת הממסדית לזעזע אותנו. כך הם מרוויחים את פת לחמם.
ותפקידנו לשמור על שפיותנו ולהחליט מה מתאים לנו לצרוך ובעיקר מה לא.
אני לא ראיתי את הסרטון של הגננת המתעללת וגם לא מתכוון לראות אותו. כי אני רגיש לזה. זה עלול להשפיע על מצב הרוח שלי חזק.
וטוב לי עם הרגישות.
כי זה אומר שאני רגיש יותר גם לסבל של אלו שקרובים לי. הלב שלי פתוח אליהם יותר.
וזה מאפשר לי לחוש בתנודות הרגשיות של המטופלים שלי באופן חזק ומדויק יותר. כך אני מסוגל להושיט להם עזרה. זה קורה כשאני נכנס לנעליהם ומצליח, לפחות חלקית, לחוש את מה שהם חשים.
הנושא הזה היה גם אחד מהדברים שעלו בריאיון שלי עם גיסי רפאל ליבור בשבוע שעבר.
צפה בקטע מתוך הראיון המלא. רפאל מדבר פה על תכני מדיה שלא עשו לו טוב, ואני מתייחס:
קיצר, במקום להילחם ברגישות ולנסות להקהות את החושים הבריאים, אולי תנסה לקבל ולאהוב את זה?
אני מבטיח לך שזה יעשה לך הרבה טוב.
נשתמע בפוסט הבא,
דניאל