Search
  • דניאל פונד

איך להיכנס למצבי כאוס ואי ודאות ברוגע וביטחון 

הבוקר הייתי בדרך ירושלימה לסשן בוקר דחוף עם מטופל.

ידעתי שהפגישה הולכת להתמקד בפעולה חשובה והמטופל יצטרך לקבל החלטות.

אבל לא ידעתי מה בדיוק הולך לעלות בפגישה ולמה בדיוק עליי לצפות. אין מה להכין ולהתכונן.

לפני כמה שנים טובות, מצב כזה היה מלחיץ אותי. ההליכה הזו אל עבר הלא נודע. אתה לא יודע למה לצפות בדיוק, וממילא איך להתכונן. אתה צריך פשוט לקבל את זה כנתון ולהתמודד עם מה שיבוא בזמן אמת.

ולמעשה בכל פגישה טיפולית יש ממד של אי ודאות וגם תוך כדי הפגישה דברים יכולים להשתנות במהירות. כמטפל הייתי צריך ללמוד לשאת את זה.

עכשיו שתבין, לכל פגישה אני נכנס עם התאוריות שלמדתי, ההשערות שיש לי ספציפית לגבי אותו מטופל, רעיונות לדרכי התערבות במהלך הטיפול, מידע שקיבלתי מהמטופל עצמו ועוד.

אבל לעולם אי אפשר ורצוי שלא אכנס עם אג'נדה לאן הפגישה צריכה ללכת. ופעמים רבות אתה מנסה גישה, התערבות כלשהי וזה לא מצליח. לא מתקבל על דעת המטופל.

סבבה. מנסים דרך אחרת. אני הרבה פעמים גם אבקש מהמטופל לעזור לי להבין אותו טוב יותר.

אבל לפעמים אני מתהלך בערפל, וכל הרעיונות והפרוטוקולים והתאוריות לא עוזרים לי באותו הרגע. ואז מה?

פעם זה הפחיד אותי כהוגן. שאגיע לדרך ללא מוצא. תהיה שתיקה מביכה, לא בגלל שהמטופל נבוך, אלא כי לי אין מושג מה לעשות ואני חסר אונים.

ככה זה למטפלים מתחילים רבים.

והיום בבוקר תוך כדי שאני הולך מהרכב לקליניקה שמתי לב שלא רק שאני נינוח ורגוע, אלא שאני ממש מצפה לפגישה עם שמץ התלהבות.

איך זה קורה?

מה הסוד שמאפשר לחוש נינוחות ונלהבות אל מול אי ודאות, כאוס ועמימות?

אני לא עף על עצמי פה, כי זה לא איזה כישרון גאוני. מטפלים רבים מגיעים לתחושה הזו עם הזמן.

טוב אולי אני כן עף על עצמי קצת. תן לי ליהנות מהרגע. (:

בכל אופן, תחושת הנינוחות הזו היא לא רק נחלתם של מטפלים.

אתה בטוח מכיר מקצועות נוספים שזה קורה בהם.

הדוגמה הבולטת שעולה לי, כי חוויתי אותה, היא עורך דין בבית משפט. אתה נכנס לדיון אבל לא יודע איך תצא ממנו. דברים יכולים להשתנות במהירות וכל מה שהכנת לפני כן במשרד עלול להיות שווה כקליפת השום כשפתאום הצד השני שולף שפן והשופט ממטיר עליך שאלות שלא התכוננת אליהן...

ומה לגבי רופאים? הרי גם שם זה לא מדע מדויק וגם מנתחים צריכים לאלתר בזמן אמת ותחת לחץ זמן ואימה קיומית של חיים ומוות.

ומורה שנכנס לכיתה קשה וצריך לחשוב איך להעביר את החומר ביצירתיות כך שיקשיבו, תוך כדי טיפול וירטואוזי בבעיות משמעת והתאמת החומר הנלמד לרמות השונות של התלמידים בכיתה.

ובהיי טק, ובעוד מקצועות. מן הסתם.

אז מה הרכיב הסודי הזה שמאפשר לנו להישיר פנים אל עבר הכאוס, ועוד בכיף?

התשובה באה לי גם כן הבוקר כשבדרך באוטו הקשבתי להרצאה של ד"ר דניאל סיגל (Dan Siegel) ובה הוא דיבר על נושאים קרובים.

נוכחות. Presence.

יש לנו כבני אדם יכולת מופלאה להתחבר לתדר שבו הכל פתוח, אנחנו קשובים לכל אפשרות, ושם מתחוללת היצירתיות.

ד"ר סיגל ועמיתיו חקרו את העניין עם בני אדם רבים ומתרבויות שונות. כולם דיווחו כשהם מגיעים לתחושת הנוכחות הזו, שהם הגיעו למקום נעים, חם. עוטף.

מה זה אומר מבחינתי?

שכשכל התאוריות וההשערות כושלות והמטופל חש שאני לא קולט אותו ולא הגענו לתובנה בבסיס העניין, עדיין אני יכול להיות נוכח. לא לברוח במחשבה שלי למקום חרדתי, לא לנסות להיאחז בכוח ברעיונות והאג'נדות שלי. לא לנסות לשכנע את המטופל בפרשנויות המבריקות שלי.

אלא פשוט להיות עם המטופל במקום שבו הוא נמצא ברגע זה ממש.

כשהוא מרגיש את זה מהמילים שלי, מהטון, משפת הגוף - קורה משהו קסום.

פתאום איכשהו מתבהרות ומתגלות אפשרויות חדשות. אפשר להתנסות ולשחק כי אני לא מקובע ברגע זה לכלום.

זו תחושה עילאית. תחושה שהגענו הביתה.

אז בוא ואשאל אותך יקירי -

1. איפה נמצא הכאוס בעשייה שלך?

2. האם אתה חש נינוח מול הכאוס?

3. אם אפילו רק חלק ממך מרגיש חרדה או חרדונת, מה אתה יכול לעשות כדי להיות נוכח יותר?

4. מה חוסם אותך מלהיות נוכח? האם אתה נאחז אולי חזק מדיי בקונספציות קדומות? מה יקרה אם תנסה לשחרר?

5. דמיין את עצמך משחרר קצת. נפתח לאפשרות שאולי דברים הם אחרת. אולי יש כאן עוד משהו שכרגע נסתר ממני. וזה בסדר. זה יגיע.

אתה מוזמן לנסות...

אוהב,

דניאל

18 views

©2020 by Daniel Fund. All Rights Reserved.